של נעליך מעל רגליך – רק אז תשמע אותי!

אלוהים אומר למשה – "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא" (שמות ג', 5). זו לא הפעם היחידה שבה נתבקש מנהיג להשיל את נעליו (גם יהושע נתבקש להסיר נעליים לפני כיבוש יריחו, זאת בספר יהושע, פרק ה', 15). אבל זו הפעם הראשונה.

ומתי? בעת שמשה עומר להיכנס למרחב הקדוש של הסנה (שבוער, אבל לא אוכל).

אתמול, בדרך מפה לשם, הרווחתי (כמו שקורה לעיתים כל כך נדירות מאז שאני אמא) זמן לעצמי. רוקנתי את ראשי ממחשבות, כי רציתי מחשבה חדשה. רציתי מסר. וזה מה שנאמר לי –

"של נעליך מעל רגליך"

מה את/ה מרגיש/ה כשאת/ה קורא/ת את המשפט הזה?

ייראת קודש?

נוכחות אלוהית?

כבוד?

זה כולה להוריד את הנעליים.

אלוהים אומר לידידו, בנו, משה – תוריד נעליים. אתה דורך על אדמת קודש.

ואני אומרת – מי יכול לתקשר? כל מי שיש לו נעליים.

יש לך נעליים? תוריד אותם, ותראה את אלוהים (לא בגלל שהוא יגיע אליך – הוא תמיד איתך).

האם כל פעם שאת מורידה נעליים את רואה את אלוהים?

הרבה שואלים אותי – את רואה את ההילה שלי? את רואה הילות כל הזמן?
התשובה היא לא, ממש לא.
תקשור, הכרה בנוכחות אלוהית, ראייה אנרגטית, וגם הילינג, דורשים במרבית המקרים התכווננות.
כשיש מיקוד, כשיש כוונה, אפשר לחוש באלוהים, לתקשר, לראות דרך עיני הרוח, לחוות ניסים.

הדבר דומה לחבישת כיפה, טיקה, אבל הוא עוצמתי בעיני במיוחד, בהשלת הנעליים – שם, אלוהים אומר לנו – אתה לא צריך לשים על עצמך משהו חדש על מנת לחוש בי, או לחוש בקדושת המקום – אתה אמור להשיל את הישן. אתה לא צריך משאבים שאולי אין לך, להיפך. השל את הישן.

אם אוריד נעליים עכשיו, אצליח לתקשר? אראה את אלוהים?

החווייה האלוהית דורשת כוונה. עליך לא להוריד את נעליך, אלא להשיל אותם. הכוונה היא לחוש צינעה, לחוש את אמא אדמה מפעמת מתחת לרגליך, להפחית הם מהמלאכותי והן מהמפריד בינך לבין הטבע העצום וקדושתו, ולבקש את החוויה האלוהית.

כאשר אנחנו עושים מעשה, בעל הקשרים אלוהיים ככל שיהיה (כמו לחבוש כיפה, טיקה, או לחלוץ נעליים), אנחנו דווקא מתרחקים מן המקודש, אם אנחנו עושים את המעשה ללא כוונה. סתם להוריד נעליים ולזרוק אותן בסלון – זהו מעשה לא מקודש ולא מקרב. להשיל נעליים מתוך תחושת צניעות, מתוך תחושת קבלה, זה מעשה מקרב.

אני תמיד מבקשת מהאורחים במרכז הקטן להשיל נעליים בטרם הכניסה למרחב הפעילות הרוחנית. עוד לפני שקיבלתי להתבונן במשפט היפהפה הזה, הייתה לי תחושה שזה מביא אנשים להיות נוכחים יותר, ואפילו נינוחים פחות, לפעמים – אבל ממקום שמדייק אותם ועוזר להם להבין גם את מיקומם בעולם (על הטוב והרע שבו) וגם את ההיררכיה האנרגטית הכללית.

לסיכום, הנה כמה תזכורות שקיבלתי מהשיעור הזה:

כשאני רוצה לחוות את האלוהים, הרבה פעמים אני לא צריכה להשיג לעצמי שום דבר חדש, להיפך, עלי להשיל את הקיים.
יש הבדל בין "לחלוץ נעליים" להין "להשיל נעליים". ההבדל הוא בתחושות המגיעות עם הפעולה. כך, יש הבדל בין לעשות פעולה או לעשות פעולה בענווה ובייראה, בתחומים רבים בחיי
הרבה פעמים מילים גדולים כמו "תקשור", "ראייה אנרגטית", או "של נעליך מעל רגליך", מגיעים עם הדרה שמרחיקה אותי מהמשמעות האמיתית, הפשוטה שלהם. אם רק אבין את הדבר דרך ליבי, ולא דרך צ'קרת מקלעת השמש שלי, דרך הביטחון העצמי שלי או האגו, אבין כי מדובר בפעולה פשוטה מאוד, שגם אני יכול לחוות…