על פשטות, מורכבות, ועל מעגל החיים

בעולם האנרגטי, בניגוד לעולם החומר, אין קטבים.

בעולם החומר אנחנו כל הזמן נמצאים על סקאלה דו מימדית שמודדת כמה רחוקים אנחנו מהקצוות – אור וחושך, רע וטוב, נדיב וקמצן, שמן ורזה, בריא וחולה. אנחנו שבויים בתוך קונספציות דו מימדיות של כישלון מול הצלחה.

בעולם האנרגטי, התנועה היא אחרת ועם עיני הבשר שלנו, קשה להבין אותה לעומק (לי, לפחות).
האנרגיה זזה בצורה ספיראלית, מעגלית, עם נטייה להיפתח ולהתפתח.

בכל פעם שאתה חושב שחזרת לנקודת ההתחלה, אתה מבין שאתה באותו מקום – אבל עם משקפיים אחרות, פריזמה אחרת, נקודת מבט אחרת, יכולת שונה להתמודד עם הדברים.

מסתבר, שבניגוד לעולם החומר, בעולם האנרגטי, הכל הוא מעגלי.

באופן גאוני ובלתי נתפש, במעגל של מורכבות מול פשטות, אנחנו מתחילים בפשטות כשאנחנו נאיביים לתפוש את המורכבות, מגיעים אל המורכבות, ובסופה – את מי אנחנו פוגשים? את הפשטות. אותה פשטות, אבל בידיים שונות, ידיים שידעו כבר מורכבות.

כשלמדתי אמנות, בתיכון, לא הבנתי מה עושים עניין מהיצירות של פיקאסו. האידיוט אפילו לא שם לב שבציור בפרופיל רואים רק עין אחת של האובייקט?

זה היה כשהתוודעתי אל התקופות הריאליסטיות שלו, שהבנתי את העניין. הוא לא בוחר בפשטות ערומה מחוקים אמנותיים מתוך מקום של הדיוטות, להיפך, הוא ממציא את החוקים מחדש מתוך מקום של ידיעה, שליטה, ויכולת להגיע למקסימות בתוך מסגרת החוקים הריאליסטית, המוכרת.
ואז, אותו ציור, שניראה לי קודם מטופש, ניראה לי פתאום אחרת לגמרי. הבנתי שהוא יודע יותר, והמציא את הכללים מחדש.

תסתכלו מה זה דורש לרכב על אופניים – בשלב הלימוד אתה ער לכל תנועה. כל תנועה תוציא אותך מאיזון ותפיל אותך על הפנים (מישהו זוכר את זה?…). אבל, אחרי שעוברים את שלב הלימוד – העניין הופך טבעי, אינטואיטיבי, ואנחנו אפילו לא מסובבים את ההגה כדי לפנות, אלא מטים את האופניים עם הגוף, באופן מדוייק ואינטואיטיבי, על מנת לפנות בדיוק לזווית הנכונה.

ככה זה גם בתקשור או בתקשורת על הנשגב. בהתחלה הווליום, המאמץ, ההזדמנויות, הכל דורש מאיתנו לצאת מעורינו, להתאמץ, לחפש דברים חדשים, להשתנות.
אבל אחרי שהידע מוחזק אצלינו בידיים, ואנחנו כבר מכירים את עולם התקשור, אנחנו חוזרים לפשוט. הפשוט מגלה לנו חוקים חדשים, ומשם למורכב בחזרה…